"...ישנם אנשים שהקנביס נמצא בגופם כל הזמן והם אינם צריכים לערב אותו בטבק ולהדליק סיגריה כמו למשל אותו קרוב רחוק (הוא נולד ב-1921 ) שקראנו אותו הדוד שמו . ראשית, הוא קפץ מספינת המעפילים כשהוא חובש מגבעת אל תוך הים, מול חוף קיסריה . שנית, הוא מיד התידד (כעבר יומים או שלושה ) עם אלמנה ערביה שפגש ביפו והלך לגור בביתה . לימים הפכה אותה אלמנה לאדם היחידי שדבר הונגרית ספרותית בכל רחבי העולם המוסלמי . שלישית, הוא סחר בעטים נובעים שראשיהם עשויים זהב. הוא מצא לעצמו חנות קטנה בגבול שבין תל אביב ליפו והתקין מעליה את השלט …."שמו-עטים ". מתוך "מצבי רוח" יואל הופמן, הוצאת כתר, 2010

"אריק שפירא נתפש תמיד כדמות יוצאת דופן בנוף המוזיקלי הישראלי, הן בגלל המוזיקה שלו, שהיא ייחודית בסגנון אוונגרדי־ישראלי שאין דומה לו בתחום, והן בגלל נחישותו ללכת בדרכו שלו, בלי פשרות. ... מי שהשקיע בהקשבה למוזיקה של שפירא, וידע להתגבר על הקושי המיידי שהיא מציבה, גילה מקוריות ויופי רב, תעוזה, וטביעת אצבע סגנונית מובהקת שעיקרה פירוק המרכיבים המוזיקליים, אנרגיה רבה, והמנעות ממחוות רומנטיות כמו פיתוח מוטיבים ויחסי מתח והרפיה. שפירא עצמו תיאר את המוזיקה שלו כ״ישראלית״ - משמע תזזיתית, עצבנית, מושפעת מהחמסין ומהאי־שקט של החיים כאן. כל מוזיקה שנבעה מהסגנון האירופי שלפני מלחמת העולם השנייה, לפני ״שעת האפס״ ב-1945, כדבריו, היתה בעיניו לא רלבנטית - וגם לא מוסרית. ״החטוטרת האירופאית״ הכעיסה אותו - כמו גם האוריינטליזם של המלחינים בשחר המוזיקה האמנותית הישראלית, שניסו ליצור שפה ישראלית חדשה שצומחת מתוך המסורת הקלאסית־רומנטית עליה הם גדלו ובו בזמן מערבת מרכיבים מזרחיים כביכול מהארץ החדשה אליה הגיעו." נעם בן זאב, עיתון הארץ, 3.9.15

קריין | סמפלר ממוחשב | פסנתר | כינור | צ'לו