מאת ד"ר חנה בר ניב
יצירתו של עגנון היא כמעין כתב סתרים, שעל הקורא לפענחה כדי שייפתח לו שער. מצד אחד, סיפורים רבים נראים כסיפורי יראים, חסידיים, או אגדות תמימות, מצד שני, סיפורים שונים מתגלים לקורא כסיפורים מודרניים, בעלי היבט פסיכולוגי עמוק, כמצוי בספרות המאה העשרים ואילך, בעיקר בהשפעת פרויד ויונג, שאת תורתם הכיר עגנון.
עלילות הסיפור של עגנון הן לכאורה פשוטות,ומולן היריעה התיאורית רחבה מאוד. עגנון מרחיב את היריעה הסיפורית בתיאורי תיאורים, שמציגים מניפה רחבה של מציאות חיה וחושפים את החיים של החברה היהודית על כל יופיים וגם על כיעורם. לעומת זאת, במשפטים ספורים בלבד מתוארים רגשות הגיבורים והמתרחש בנפשם פנימה. הקורא התמים נשבה בקסם עלילה פשוטה וחושב לתומו, שהוא מבין דברים כהווייתם. רק בקריאה שנייה ושלישית מתגלה התחבולה הסיפורית ומתברר, שעיקרו של דבר חבוי מן העין, נרמז אך לא נאמר במפורש. כפי שאומר השועל ב"הנסיך הקטן": "מה שחשוב באמת, סמוי מן העין"(עמ' 63). לכן, אחד מסימני ההיכר של יצירות עגנון היא האירוניה, אשר יוצרת פער בין הגלוי לסמוי, בין המשמעות החיצונית של הדברים לבין כוונתם האמיתית. ועגנון עצמו העיד פעם על כתיבתו שלו: "כשרואה דבר, רואה גם את ההיפך שלו, (ואת)ההיפך של ההיפך שלו" ("מעצמי אל עצמי", עמ' 422). בסיפורי עגנון משולבים ארמזים שונים חלקם מקראיים וחלקם ממקורות יהודיים רבים אחרים. בקיאותו של עגנון מותירה את רוב קוראיו הרחק מאחוריו, ורובם זקוקים לסיוע כדי להגיע לחקר פשרם של דברים. לאלה מוסיף עגנון רמזים מטרימים, המנבאים על העתיד לקרות, ופערי מידע, שחושפים טפח ומכסים טפחיים. וגם אם התגבר הקורא על תעתועי המספר, הוא עומד בפני מישורי הבנה מקבילים, לעתים סותרים ועליו להכריע איזה מהם הוא מאמץ לעצמו. כל אלה מחייבים את הקורא "לעבוד קשה" כדי לפענח ולהגיע להבנה שלמה של הכתוב.
נקודת המוצא שלי בדברי הערב היא חילונית במהותה. לא אעסוק בפרשנויות הרבות ובמדרשים של מגילת שיר השירים, שרואים במגילה זו אלגוריה ליחסי הקב"ה וכנסת ישראל, וגם לא אתייחס לתילי תלים של פרשנויות לסיפורי עגנון, אלא אנסה להצביע, בנגיעות קלות, על הקשר בין הארמזים מתוך שירי השירים ב"סיפור פשוט" ולקשרם בהמשך עם מוטיב אחד המצוי ברבים מסיפורי האהבה של עגנון. לאחר הקדמה קצרה זו אגש לכמה נושאים בהם ארצה להתמקד מתוך הים הרחב של יצירת עגנון ואנסה לקשור אותם בצורה כלשהי ל"סיפור פשוט" עמו ניפגש הערב באמצעות שלישית עתר. לא במקרה נקרא קובץ סיפורי האהבה של עגנון "על כפות המנעול" (שיה"ש ה', ה) והנובלה "סיפור פשוט" היא אחד מהם. הנובלה רצופה בקונוטציות הקשורות לשיר השירים. זו תהיה נקודת מוצא אחת להרצאתי. לאלו יתלווה דיון באחד המוטיבים שעגנון שיבץ ברבים מסיפורי האהבה שלו.
במוקד הרצאתי עומד הפסוק משיר השירים "גַּן נָעוּל, אֲחֹתִי כַלָּה; גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם"(שיה"ש ד', יב) הקשר בין פסוק זה לבין "סיפור פשוט" יתברר בהמשך. בשתי היצירות הללו מסופר על אהבת נעורים מסעירה ונשגבת, ולכאורה הן דומות להפליא. שיר השירים מלא בתיאורים פיזיים יפהפיים, שמעידים על משיכה עזה בין האוהבים, תוך התייחסות בעיקר ליופי החיצוני של הדוד והשולמית. אדגים כמה מהם: היא קוראת לו: "שאהבה נפשי"- (א', ז ) ומתארת אותו: "דומה דודי לצבי, או לעופר האיילים" (א',ב) "דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם, דָּגוּל מֵרְבָבָה. יא רֹאשׁוֹ, כֶּתֶם פָּז; קְוֻצּוֹתָיו, תַּלְתַּלִּים, שְׁחֹרוֹת, כָּעוֹרֵב. יב עֵינָיו, כְּיוֹנִים" ( ד', י) יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב (ד', יד) שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ (ד',טו) מַרְאֵהוּ, כַּלְּבָנוֹן--בָּחוּר, כָּאֲרָזִים (ד' טו) ועוד ועוד. הוא מתאר אותה: "היפה בנשים",(א', ח ), "כולך יפה רעייתי, ומום אין בך" (ב',א), מדמה אותה לסוסה (א,,ט) לחבצלת השרון, לשושנת העמקים (ב,א') , שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים (ב',ד' ), כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ (ד', ד) בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים, סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים (ז',ג) קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר, וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת.(ז', ח) ועוד ועוד. למרות העושר המדהים הזה - האם אתם, הקוראים הקשובים, יכולים לצייר לעצמכם איך נראים השולמית והדוד? איך נראית, לדעתכם, השולמית, שמתוארת כשחורה, ובו בזמן מתוארת כחבצלת ושושנה; דומה לסוסה, שערה כעדר העזים, רקתה כפלח הרימון, צווארה כמגדל דוד, וכן הלאה והדוד? האם בחור כארזים, שצבע שערו אינו ברור - זהוב או שחור – וידיו גלילי זהב ושוקיו עמודי שש - האם הוא בחור יפה? נראה, שיש כאן גיבוב של תיאורים יפהפיים, הבנויים על שפע של דימויים ואינוונטר של איברים, אך הם אינם מתחברים כלל לדמות ממשית.
ב"סיפור פשוט" מתאר עגנון את ההתאהבות של הירשל בבלומה: הוא מתארה כתאומתו ואומר שהיא " פורחת כשושנת העמקים "(עמ' עו) ובהמשך מתואר: "הירשל מציץ ומביט בבלומה אפילו בשעה שאינה עומדת לפניו רואה הוא אותה. "צייר גדול צייר את דמות תבניתה של בלומה וקבעה בלבו של הירשל ומשם היא נראית לו בכל יופיה" (עמ' עו). ..."בלומה מהלכת בבית ועושה את מלאכתה והירשל שומע פעמי רגליה ולבו רחוש"(שם) וודאי שמעתם את צלילי שיר השירים בקטע זה. לאלה מוסיף עגנון ביטוי מופלא "לבו רחוש", שמכיל כל כך הרבה בשתי מלים. אך האם יכול הקורא לדעת איך נראית בלומה ואיך נראה הירשל? התשובה- שלילית.
בניגוד למלל הרב והעצום של הדיאלוג בין הדוד והשולמית, אהבת הירשל ובלומה מתוארת במלים מעטות, ויותר משהם מדברים, הם שותקים. ובהמשך, כאשר נבצר מהם לממש את אהבתם, משתלטת השתיקה ביניהם ובינם לבין עצמם, ומעתה שולטת בחייהם דממה מעיקה וכואבת. למרות שבשתי היצירות נוצר רושם, שאהבה עזה זו עתידה להתממש, הרי עד מהרה מתברר, שבניסיונות לממש את האהבה, נתקלים האוהבים במכשולים, או טעויות קריטיות, אשר מונעים הגשמה מלאה של אהבתם. לכן, נפגמת האהבה ומתרחשת החמצה גורלית.
תיאור ההחמצה: ב"שיר השירים" אמנם הדוד והשולמית מגיעים למימוש כלשהו של אהבתם, נוגעים, מתלטפים, כמעט מתמסרים, אבל אז חלה התרחקות. ברגעים מסוימים דוחה השולמית את הדוד וכאשר היא חוזרת בה כבר מאוחר מדי – מאפיין בולט של היסוד הטראגי בכל יצירה טראגית קלאסית. וכך מתואר התהליך: א עַל-מִשְׁכָּבִי, בַּלֵּילוֹת, בִּקַּשְׁתִּי, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו" ב אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת--אֲבַקְשָׁה, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו (פרק ג). ואז מגיע הדוד בלילה: ב אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר; קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי--שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה ( פרק ה) בניגוד למצופה, היא מתחמקת בתירוצים שונים ובלתי משכנעים: ג פָּשַׁטְתִּי, אֶת-כֻּתָּנְתִּי--אֵיכָכָה, אֶלְבָּשֶׁנָּה; רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם.(פרק ה') ואז מתרחשת ההחמצה הגדולה: ד דּוֹדִי, שָׁלַח יָדוֹ מִן-הַחֹר, וּמֵעַי, הָמוּ עָלָיו. ה קַמְתִּי אֲנִי, לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי; וְיָדַי נָטְפוּ-מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר, עַל, כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. ו פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי, וְדוֹדִי חָמַק עָבָר; נַפְשִׁי, יָצְאָה בְדַבְּרוֹ--בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי.(פרק ה')
לעומת השולמית והדוד, הירשל ובלומה נותרים רחוקים זה מזה ולבד מנגיעות קלות אין מגע גופני של ממש. המחיצה קמה ביניהם כבר בשלב מוקדם יחסית, והרי תיאור מייצג: "אילולי בינתו מעכבתו היה נכנס אצלה ופושט את שתי ידיו ותופס בהן את הסוד נפלא הלז הגלום בה, שמחריד את לבו במתקו" (עו). רוצה אך אינו מעז. ובהמשך: "יום אחד נכנס הירשל אצל בלומה. לא הספיק לדבר עמה עד שנזדעזעה האדמה תחתיו, כאדם שנפתחה לפניו מערה ונתגלו לו כל כלי חמד שבעולם, אין לו אלא לפשוט את ידיו - מיד הם ברשותו. אבל ידיו של הירשל נתרפו פתאום ועמד משתומם. אף היא עמדה תמיהה. "באותה שעה האדימו פניהם כבני אדם שעשו דבר שאינו הגון. עמדה והוציאה את ידה מידו ויצתה" (עמ' עח) ....באותה שעה ניתן תחום גדול ביניהם" (שם)... את המחיצה שקמה בין האוהבים מכנה עגנון "תחום גדול" . מכאן ברור לחלוטין, שנגזר דינה של אהבתם. בהמשך, הירשל חולה האהבה, משוטט בלילות ונפשו המיוסרת מובילה אותו לביתה החדש של בלומה ואז הוא שומע שנפתח השער (קונוט' לשיר השירים) (עמ' קצג) ובלומה יורדת לסגור את השער: "ראתה בלומה אדם אחד עומד שם. שאלה בלומה לאותו אדם מי כאן. השיב הירשל אני כאן. נרתעה לאחוריה וחזרה.... "הניח הירשל ראשו על כפות המנעול והתחיל בוכה" (קצג). השימוש במלים "על כפות המנעול" בשתי היצירות מצביע על כך, שלמרות שגדולה האהבה, הרי לא תתממש, שכן השער נעול ולאוהב נותר רק להתרפק על כפות המנעול. כאן גם המקום לחזור למשפט המפתח של הרצאתי:"גַּן נָעוּל, אֲחֹתִי כַלָּה; גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם" (שיר השירים ד, יב). אחת הפרשנויות טוענת, ש "גל נעול" משמעו דלת או שער, שאינם מאפשרים להיכנס כי מדובר ב"מעין חתום- סגור". כלומר, השער נעול בפני האוהבים ויישאר סגור .
כישלון מימוש האהבה בסיפורי עגנון הוליד מוטיב מרכזי בסיפורי עגנון שנקרא העגינות הנפשית. המושג "עגינות" נולד מתוך שם הסיפור הראשון שפרסם עגנון בישראל ושמו "עגונות". ממנו שאל אחר כך את שם העט שלו, שהפך בהמשך גם לשם משפחתו. מוטיב "העגינות הנפשית" מתייחד לאהבות גדולות, רובן אהבות נעורים עזות ותמות, שלא זכו להתממש בשל מכשול חיצוני או פנימי, שגורם לשיבוש, פגם, המונע את הגשמתן וגורם לסבל רב ולפורענות. חלק מן המכשולים בפניהם ניצבים הגיבורים ברצונם לממש את אהבתם נובע מחברה שמרנית והירארכית, שאינה מאפשרת נישואי אוהבים שאינם בני אותו מעמד. למשל, בסיפור "בדמי ימיה" וב"סיפור פשוט"; חלק מן המכשולים נובע מפגם נפשי, כמו בסיפור "הרופא וגרושתו", או היעדר יכולת ליצור תקשורת אינטימית, כמו ב"פנים אחרות". לעתים מדובר באמן, המתמסר לאמנותו בצורה טוטאלית, המונעת ממנו ליצור מערך יחסים אינטימי עם בת הזוג, כמו בסיפורים "עגונות" ו"אגדת הסופר" ועוד ועוד. בשל העגינות הנפשית נדונים גיבורי עגנון לחיים שאינם חיים, של להיות ולא להיות, והם נושאים בלבם את כאבם עד סוף ימי חייהם. לעתים העגינות הנפשית אף מקצרת את ימיהם.
לסיום אזכיר שני משפטים אלמותיים מתוך שיר השירים: האחד: "עזה כמוות אהבה" (שיה"ש, ח' ו') והשני: "מַיִם רַבִּים, לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת-הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת, לֹא יִשְׁטְפוּהָ" (שיה"ש, ח', ז). בסיומן של טרגדיות קלאסיות רבות מופיע מוטיב המאוחר מדי כי את הנעשה אין להשיב, וכפי שאמר קהלת: "מעוות לא יוכל לתקון" (ספר קהלת, א', טו). לכן, ברבים מסיפורי עגנון אמנם האהבה עזה כמוות, ואפילו מים רבים לא יכבוה, אך כאשר היא הופכת לגן נעול, ששערו סגור, הרי גם אם מנסים להמירה בתחליף כלשהו – לא יצלח הדבר, כי מעוות שלא יוכל לתקון.
